"לאחר שתיית התה, אגש לחווה הירוקה ואברר אצל מַרִילָה, אחותו של מַתְיוּ, לאן נסע ולשם מה," החליטה האישה הנכבדת בינה לבין עצמה. "בדרך כלל הוא לא נוסע העירה בעונה הזאת של השנה והוא אף פעם לא מבקר חברים; אילו אזלו במחסנו זרעי הלפת, והוא נסע רק כדי לקנות עוד זרעים, לא היה מתלבש במיטב מחלצותיו ולוקח את הכרכרה; הוא גם לא נסע במהירות גדולה, כמו מי שממהר להגיע לרופא. ובכל זאת, משהו קרה מאז אתמול בלילה שגרם לו לצאת לדרך. אין לי מושג מה קרה, אבל אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאגלה מהו הדבר שהוציא את מַתְיוּ קַתְבֶּרְט אל מחוץ לאֶבוֹנְלִי היום."

ואכן, מיד לאחר שתיית התה יצאה גברת רֵיצְ'ל לדרכה. לא היה עליה ללכת מרחק רב. הבית הגדול והמבודד, השוכן בלב מטע עצים, שמשפחת קַתְבֶּרְט התגוררה בו, היה מרוחק כארבע מאות מטרים בלבד בהמשך הדרך מהעמק של גברת לִינְד. למען האמת, השביל הארוך בין הבתים האריך את הדרך. אביו של מַתְיוּ קַתְבֶּרְט, שהיה ביישן ושתקן ממש כמו בנו, בנה כאן את ביתו כדי להתרחק ככל האפשר מחברת בני אדם, בלי לפרוש ממנה לגמרי. החווה הירוקה נבנתה בקצה המרוחק ביותר של חלקת האדמה ונראתה בקושי מהדרך הראשית, שלאורכה נבנו בתיו האחרים של אֶבוֹנְלִי, סמוכים זה לזה. בעיני גברת רֵיצְ'ל לחיות במקום מרוחק שכזה לא נחשב בכלל לחיות.

"זה אולי נקרא לגור, אבל לא לחיות," אמרה כשצעדה לאורך השביל הלא סלול המכוסה עשב, שהיה מוקף שיחי ורד בר משני עבריו. "לא פלא שמַתְיוּ ומַרִילָה משונים קצת, בהתחשב בכך שהם חיים כאן לבדם הרחק מכולם. יש כאן המון עצים, אבל עצים לא יכולים לארוח לחברה. אני מעדיפה להביט בבני אדם. אמנם מתיו ומרילה נראים שמחים בחלקם, אבל אני מניחה שהם התרגלו לבדידות. בני אדם יכולים להסתגל לכל דבר, גם לחבל התלייה, כפי שטוענים האירים."

בעודה חושבת את המחשבות הללו נכנסה גברת רֵיצְ'ל מהשביל לתוך החצר האחורית של החווה הירוקה. החצר הייתה ירוקה, נקייה ומסודרת למופת, תחוּמה בצדה האחד בעצי ערבה גדולים, וצפצפות בצדה האחר. בכל החצר כולה לא נראתה אף פיסת עץ או אבן שאיננה במקומה – אם היו כאלה, הן לא היו חומקות מעיניה של גברת רֵיצְ'ל. בינה לבינה הייתה משוכנעת שמַרִילָה קַתְבֶּרְט מטאטאת גם את החצר בכל פעם שהיא מטאטאת את הבית. בלי להגזים, אפשר היה ממש לאכול מהרצפה.

איור של אבן חן מאת אמיל הוכדנץ. CC0