יום אחד בראשית חודש יוני, בשעות אחר הצהריים, ישבה גברת לִינְד כמנהגה ליד החלון. השמש שלחה קרניים חמימות ובהירות; המטע במדרון שמתחת לבית עמד בפריחתו הוורודה־לבנה כלחייה של נערה סמוקה, וממעל זמזמו רבבות דבורים. תוֹמַס לִינְד – איש קטן קומה ושפל רוח, שאנשי אֶבוֹנְלִי קראו לו "בעלה של רֵיצְ'ל לִינְד" – עסק בזריעת הלפת בשדה שמאחורי האסם, ומַתְיוּ קַתְבֶּרְט היה אמור גם הוא לזרוע את הלפת שלו בשדה הנרחב הסמוך לחווה הירוקה. גברת רֵיצְ'ל ידעה זאת מפני שערב קודם לכן, בחנותו של וִילְיַאם בְּלֵיר שבקַרְמוֹדִי, היא שמעה אותו מספר לפּיטֶר מוֹרִיסוֹן שהוא עומד לזרוע את הלפת שלו ביום המחרת בשעות אחר הצהריים. הדבר היה בתשובה לשאלתו של פיטר כמובן, משום שמתיו קַתְבֶּרְט מעולם לא נידב מידע מיוזמתו על כל דבר הנוגע לחייו.

ולמרות זאת ראתה לפתע את מַתְיוּ קַתְבֶּרְט נוסע לו בשלווה, בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים ביום עבודה רגיל, דרך העמק ובמעלה הגבעה; יתר על כן, הוא היה לבוש במיטב בגדיו וענד צווארון לבן – הוכחה ברורה שהוא בדרכו אל מחוץ לאֶבוֹנְלִי; והוא נהג בכרכרה ובסוסה האדמונית – סימן מובהק שהוא יוצא לנסיעה ארוכה. ובכן, לאן נסע מַתְיוּ קַתְבֶּרְט, ומדוע נסע לשם?

על כל אדם אחר מאֶבוֹנְלִי ידעה גברת רֵיצְ'ל כל מה שצריך כדי למצוא תשובה הגיונית לשתי השאלות האלו. אבל מַתְיוּ עזב את ביתו לעתים נדירות כל כך, עד שהיה ברור שהעניין שלשמו נסע הוא דחוף ולא שגרתי. הוא היה האדם הביישן ביותר שנולד מעולם ושנא ללכת למקומות שבהם היה עליו להסתובב בין זרים או לדבר עם אנשים אחרים. מראהו של מַתְיוּ הנוסע בכרכרתו בבגדי חג היה מראה לא רגיל. גברת רֵיצְ'ל חשבה וחשבה אבל לא הצליחה להבין את פשר הדבר וזה קלקל לה את כל אחר הצהריים.

איור של מאובן מאת אמיל הוכדנץ. CC0